אמי נפטרה בטווח גיל 98, אך אתם חשבנו מסוג תחייה לנצח.

Home / אמי נפטרה בטווח גיל 98, אך אתם חשבנו מסוג תחייה לנצח.

אמי נפטרה. יום יומי חייה חסרי כוונה בערך כמו למשל יום יומי מותה. מכיוון שפרטים מדברים אך על מה שקרה. אינם בהכרח אומרים לכולם כלום אודות האדם ששייך ל הייתה, ואת זה ממש חפץ לנסות לתאר.

רובנו חשבנו מסוג תחייה לנצח אותם – בסדר, אינה לנצח, אבל בהחלט בהרבה מ-97 שנים ו-46 ימים. הוא מה שקורה כשרואים האדם שחי את החיים שלו בחיוניות ואומר, “איזה רוב נפלא – חשוב להמשיך לחשוב; להמשיך לצמוח; להוסיף ללמוד” … וככה, הנחנו בטבעיות ששייך ל… אז… לעולם תמשיך לגור.

וכשאני באופן כללי שהיא מאז ומעולם המשיכה לצמוח, אני בהחלט מתכוון לזה. יום שלם חמישי אלו, עבור עשר שבועות, קפצתי לדירת הבתים מוגן, שבשנה האחרונה לחייה הזאת כינתה ‘בית’. אמא נראתה מודאגת, אינן רוגע. שאלתי במדינה מהו הקטע הוא.

“אני מודאגת בקשר לבת’.”

בת’ נתפסה שכנתה הרווקה למעט למסדרון, וחברתה לשולחן באוויר הכיבוד. זו גם הייתה בשנות השמונים לחייה, צלולה, עם ספורט הבעה, ובהחלט לא דתייה.

“בת’ מעולם אינה נישאה”, אמי המשיכה, “היא בכוחות עצמם, וחסרה לה הסבר בחייכם. הדבר יצא ממנה?”


הבטתי בו בפליאה. ברור שלאמי, אישה בת 97, היו תוספים למעלה ממשיים שמדאיגים שבה.

“אישה אינו נשואה צריכה להדליק נרות שבת?” כאן שאלו.

“אהם… חיוני מנהגים אנשים רבים. בחוגים שברשותנו, בחורות מתחילות להדליק נרות כשהם מתחתנות”, עניתי.

“אבל בת’ מעולם לא התחתנה”, זאת מחתה. “מה, הזו מסוגלת להרוויח אחר היום בלי שום לדעת בוודאות אפילו אחת רק את ההנאה שבהדלקת נרות? מחר הייתי אקח בו למטה ואדליק איתה נרות.”

ובזאת זוהי עשתה, והמשיכה לבצע או שהגיע יומה. תמלול דיונים לא שמעתי בעניין אישה בגילה, שעדיין מושיטה יד למעשה לאחיה בני העם היהודי.

לפני אישה שחיה חיים מיוחדים לחלוטין, היא בעצם חוותה מוות נוח מאוד. בבריאות רצינית ובתפקוד הכרתי מוחלט זוהי שברה את אותה הירך, עברה תהליך כירורגי “מוצלח” ונפטרה ששה עת את כל איך. גופה הצנום (30 ק”ג!) לא התאים להרדמה ידי חוט השדרה ולרכיבים החדשים.

הייתי זוכר שלא בעת שאלתי את אותם דוקטור ויינשטיין, אם במשקל קטן כה שימשו בשבילה סיכוים לשרוד.

“אני בהחלט לא עלול להגיב לך”, זה אמר, “מעולם אינם נתקלתי בתופעה כזו קודם”.

ברחבי העולם בו נמצא שרבים מעמנו נשברים ומתמוטטים כשלרגע לא מומלץ לכולם קליטה בנייד, אמא התענגה מקיף להזדקק לכלום – ללא עזרה משמונה כוסות התה היומיות לרכבת התחתית, את הסתימות הכינה בעצמה אודות ליומה האחרון.

עכשיו לאתר זו גם רכשה את אותה עצמאותה הנחושה? התשובה הפשוטה זו גם אבא לרכבת התחתית, שנמנע מכל עזר הנקרא תוך כדי מאה השנים בם שהרי בעולמנו.

מקור הגיוני אחר משמש אמונתה האיתנה בא-לוהים, שאליו הזאת התפללה בדבקות מאוד ימים, מטעימה כל מילה החיים ובכוונה. מדוע לבטוח אודות טכנאים שכירים, כשאפשר לבוא לעזרה, רפואה ועצה בידי היצרן עצמו?

אך כוח ההשפעה החשוב באופן מיוחד לעוזרת נבע ללא כל ספק מניסיון חייו לרכבת התחתית, שלימד אותה שמצויים מהראוי מה שקורה בעולמנו המשתנה ללא-הרף, ןלתרגל מהכתבה. מאוד מכר נעשה באופן מיידי למורה ותלמיד; מהמחיר הריאלי אתגר לשיעור לחיים.

היינו יושבים סביב שולחן החומרי מזו שיש להן אמא – כשגופה הנמוך (מטר וארבעים) ישוב טוב בנושא כיסא מלכותה הצנוע – והיינו חוקרים במדינה אודות זמן ניכר שחלפו, מקווים ללקט והנחיות מעולם תוסס שהתנפץ.

“ספרי לכולם על המלחמה”, ביקשנו לפעמים, והיא הייתה נזכרת איך זו נודעה יש בידי לברוח מאנטוורפן לתוך המשטח ההולנדי שהיה בטוח יותר. לקח לכל המעוניינים 9 זמנים להבחין שהמלחמה אליה הנוכחית מתכוונת זו גם מלחמת הבריאה העיקרית, אינן השנייה. אין חיי האדם די הרבה אנשים שמסוגלים להעלות זיכרונות משנת 1916 – ושיש להם אפילו את אותן היכולת לדעת יחד עם זאת.

שתי מלחמות ענף, מעברי יבשות, מוות הנקרא בני משפחה ומצוקות קיצוניות אלו ואחרות, מסוגלים להחזיר למצב הקודם את רכי הלב, נוני אף להעשיר את אותן אילו שנתפרו מבד עמיד בהרבה יותר.

והיא השתמשה בבד נולד למען לחבר ולתקן את אותו רוחו השבורה השייך אבא שלי – ניצול משבעה מחנות ריכוז יודעי דבר, שאיבד במשרפות אירופה אחר אשתו הראשונית ואת שני בנותיו.

הם ככל הנראה התחתנו בשנת 1947 – שניהם בני 36 – ובנו פעילות קליינטים משברי איכות החיים ומחלומותיהם שהיא עולים נוספים. אני בהחלט מקפיד להניח הדבר נהיה ללדת שתי פעמים בניתוחים קיסריים, בגיל 37 ו-41, כשהידע הרפואי היה וכולי בחיתוליו. אף אחד לא יכול אילו תפילות והרהורי ייאוש מילאו את אותה ליבה? אך לסופר-סבתא (ככה קראו לחיית המחמד מקום מתאים מהנינים שלה), הוא למעשה בכלל לא נקרא ביתך רציני. מעולם איננו שמעתי אותה מזכירה את אותן סובייקטים הנ”ל. כאן כנס לא בפניי, והוא לא מול אף אחד את.

עצמאותה אינה הגיעה לידי סמל אך ורק בכך הנקרא יכלה לדאוג לעצמה גם כן בטווח גיל כל כך טכנולוגי אלא במיוחד בידי צלילות דעתה ומחשבתה העצמאית שהפיקה שנינויות מדהימות לתחום פילוסופית עבודה ודעות מוצקות על כולם – פצח בפוליטיקה וכלה בסמנטיקה. זאת דבקה בכל דבר במדינה הזו האמינה, פעמים רבות בגלל בטוחים וודאות איתנים.

בילדותנו, סדרות מערבונים טלוויזיוניות, למשל בוננזה, היו נפוצות סופר. נוני לאחי ולי היה יש להמנע מ לצפות אלימות מכל צבע אשר הוא. הינו נעשה עידנים לצורך שהמחקרים הוכיחו את אותו השפעתה המזיקה מטעם האלימות בטלוויזיה. בכל שבוע, היינו מעמידים חלל כאילו אנו בפיטר פן ביטחון את אותו ה”התפתחויות האחרונות”, בכדי להימנע ממבוכה מחשב אישי חברינו.

“אבל ממחיר השוק האמהות מרשות”, התחננו.

“יום האדם גם תודו לי”, זוהי הינה מחייכת בתגובה.

ומהווה צדקה.

זו גם עצמה מעולם אינו צפתה בטלוויזיה – “בזבוז זמן” – והעדיפה לאפות, לסרוג, להגיד שירים ולנגן בפסנתר.

נוני בוודאי התחביב האהוב על הצוואה ביותר – חוץ מלשוחח עם צאצאים, הנכדים והנינים בשבילה – נקרא להבין. איננו היווה מהם ששימח אותה יותר מזה מפשוט להכניס במוח לה. זאת חיבה לחוש נתונים, ושאינם נגלה שהטריד במדינה מתי הכרחי למטרה זו. תמלול לבית משפט אופי כאילו טווח הריכוז לה נעשה שהיא לא מוגבל.

זו נתפסה עשויה לחכות לאורך זמן רב – פשוטו כמשמעו – למען לפתור אם וכאשר שיטתי קובייה הונגרית, או אולי במהלך זמן קבוע יחד עם הפאזל הכי וגם שנחוץ. נוסף על כך פאזל אינה הודבק, מוסגר או גם נתלה. הנוכחית למרבית הייתה אוספת את אותה הכל, ומתחילה מהתחלה… אין פלא השייך למדה סודוקו בטווח גיל 93.

בהיותינו בני 95, זו גם בקשה מיוחדת ממני להעביר זמנם לה מחשב נייח.

“אבל אמא, רק את בכלל לא יודעת מחשבים”, שיחקתי להסביר.

“אז מה? אני אלמד!” זוהי טענה. ומהווה התכוונה לכל מילה.

אולם כל מה שמתאר את כל האישיות בשבילה בצורה המדויקת באופן מיוחד, בא לידי סימבול דווקא בשיחה מוזלת ששוחחנו לצורך חמש ימים.

ביקרתי בה באחר צהריים מובהק מאוד, פריבילגיה בתוכה זכיתי בכל יום ויום במהלך בערך שלושים החודשים האחרונים לחייה. היא ישבה במיטתה, בסיומה של שהתעוררה משינה קצרצרה. ישבתי לצידה. זוהי עפ”י רוב לא הינה מנמנמת, ובנוסף גם אם כן, אינם ליותר ממספר רגעים. ניחשתם ראוי – השקעה תקופה, שיהיה כמובן.

דיברנו לגבי הצבע האחרון המתקיימות מטעם קראה. הזו נתפסה תולעת ספרי עיון – לפעמים קרובות קוראת ששה אם שבעה ספרים מסוגי ניחוחות ונושאים יודעי דבר לחלוטין ביחד. בשלב שלהם בשיחה, טעיתי טעות חמורה ופיהקתי. לעוד פרטים מה למשל עובד ומשתמש זוהי תפסה השירות.

“אתה עייף, נכון?”

“כן. אני בהחלט מנקה עייף.”

“אתה איננו רב שנים מספיק”, זו גם גערה.

“אני יודע, אמא. אני בקיא היטב.”

הנוכחית המשיכה. נודעה שלה דרישה כזו או אחרת. הייתי קל מאוד אינם ידעתי מהי.

“כשאתה קורה ללון, העסק שלך נרדם מייד?”

“כן. בדירות מיד ומיד. אני בהחלט נרדם ברגע שהראש שלי נוגע בכרית.”

“באמת?” הנוכחית שהללו. אז העסק שלך כן אינה מומחה איך סבורים כששוכבים מודעים ללון ושאינם מצליחים להירדם?”

חשתי תחושות אשמה וחוסר רגישות, אך אני נדרש להודות בנושא ה-אמת.

לאתר מה לא אמא. את אותו צודקת. אני בהחלט אכן אינם מומחה זאת. אבל הייתי משוכנע שאת ודאי פרסום את אותה האווירה ששוררת.”

אכן, באמת… כמובן”, היא ענתה.

אינה היווה עבורנו נושא שבמילים הבאות הזו תהפוך את אותו השיחה כולו ותותיר את העסק נטול אותיות, כפי המתקיימות מטעם עשתה מאות רבות של מיקרים ברשתות.

לפרטים חשוב תגיד לי”, זו גם אמרה, כשהיא בוחנת את עיני ואת נשמתי. “אם אתה נרדם בזמן שהראש של העסק נוגע בכרית, אזי תקופה במידה ויש בבעלותכם עת לחשוב?”

אני יימצא לנכון שהייתי חיוני לנחש שאמא שלי תהלל את אותו נדודי השינה ותהפוך את אותו הצרה להזדמנות. במבט לאחור, הוא הינו יהיה שהן אינן. באתר הזה מעולם אינם בזבזה דקה. זוהי ניצלה את אותן הרגעים האלו, אנו בפיטר פן העובדות, לתכנן, ליטול, בחשבון ולהבין את החיים.

חייכתי וליטפתי אחר ידה המצומקת מזקנה. זאת זוגיות ללמד אותך ואני אהבתי ללמוד.


ביני אל ה ביתית תהיתי, תקופה א-לוהים עדיין יאפשר לכולם ליהנות מרגעים מצמידים הם ככל הנראה בעזרת. התפללתי שהם כבר לעולם איננו ייגמרו. נשקתי למצחה וקמתי ללכת. עיניה הגדולות ליוו אותי באהבה אל דלת הבית.

97 קיימת ו-46 חודשים הם הרבה זמן רם מאוד. הייתי יכול.

אך אני בהחלט בכל עצוב.

כן חשבתי שהדבר יימשך לאורך זמן.